<h1>ראב"ן שו"ת סימן י'</h1>
<h2>דף ל.</h2>
אני אליעזר בינותי בספרים בדבר חטה הנמצאת בתרנגולת בפסח מבושל. ומצאתי בדברי חבר אחד שהורה אם ברור הוא שבלעה התרנגולת מחיים היינו כגון בזפק נמצאת, הוי כמעוכל ואין בה חימוץ, כדתנן באהילות [פי"א מ"ז] לענין עוף שבלע בשר המת ובדגים ובעופות כדי שתפול לאור ותשרף דהוי כמעוכל ולא מטמא באהל, ולענין חמץ נמי חטה הנמצאת הוי כמעוכל. ומצאתי חבר אחד שהקשה עליו ואמר צלל במים אדירים והעלה בידו חרס, חדא דלא ידיע אימת בלע לה דנימא נתעכלה, ועוד מצינו שאין האיסור מתבטל בבלוע דתנן [בכורות ז':] דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה אלמא באיסוריה קאי ולא מיבטל, חיטה נמי באיסורא קיימא ולא מבטלה. וגם מצאתי חבר אחד שהורה שחטה הנמצאת בתרנגולת ודאי אסור, אבל היה לנו להתירה מדתנן בדגים ועופות משתפול לאור וכו', אם לא מפני שספק לנו אם למידין איסור מטומאה. ונתתי לבי לדרוש ולתור בדבריהם. ונראה לי כי מה שאמר החבר ספק הוא אם למידין איסור מטומאה, איברא למידין, כדתניא [ע"ז ע"ה] הרי שהיו גיתיו ובתי בדיו טמאין וכו' כגון שדרך בהם חולין טמאין וביקש לעשותן בטהרה כלומר לעשות בהן חולין בטהרה הדפין והלולבין וכו' עד ר' יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זתים רשב"ג אומר מניחן בצינור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין וכמה עונה וכדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך. אלמא כדרך שבטל טומאה הבלועה בטל איסור הבלוע, ושיעור ביטול של איסור כשיעור ביטול של טומאה ויליף איסור מטומאה, הכא נמי לענין בליעת עוף כשיעורו לטומאה שיעורו לאיסור. ותו מדכתיב לא תאכלו כל נבילה לגר וגו' ואמרינן [ע"ז ס"ז:] הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה בין לענין חיוב איסור אכילה בין לענין טומאה, אלמא טומאה ואיסור כהדדי נינהו. ותו מדפסק רבא הילכתא ביבמות בפ' מצות חליצה [ק"ג:] אחד סנדל המוסגר אחד סנדל המוחלט לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשירה, אלמא יליף רבא איסור מטומאה דכי היכי דלא מיכתת שיעוריה [לענין טומאה] דכתב ונתץ את הבית וכתב ושרף את הבגד דאפילו בשעת נתיצה קרוי בית ואפילו בשעת שריפה קרוי בגד ולא מיכתת, הכי נמי לענין חליצה שהיא איסור לא אמרינן מיכתת ובדיעבד שרי דכיון שהוא בעין לא אמרינן כדמיכתת דמי, וכל שכן בחיטה שהיא בעין דלא אמרינן כמעוכלת דמיא, מיהו לכתחילה אין מקילין באיסור ולא חלצה ביה. ואמרינן בשמעתא קמייתא דמס' יו"ט [ז'.] ר' יעקב אומר אם היו הבצים מעורות בגידין אסור לאכול בחלב ואמר מאן תנא להא דתנו רבנן האוכל מנבילת עוף טהור מן השלל של בצים טהורה אמר ר' יוסף דלא כר' יעקב דאי ר' יעקב האמר אם היו מעורות בגידין אסור אלמא בשר נינהו והא דקתני דטהור האוכל דלא כר' יעקב אמר אביי ודילמא לא היא עד כאן לא אמר ר' יעקב התם אלא לענין איסורא אבל לענין טומאה לא, אלמא מחמרינן באיסור טפי מבטומאה. והא דלא מחמרינן בביטול יין נסך טפי מבטומאה, משום דלאו בעין הוא האיסור כי נפיק דשאני בין איסור שהוא בעין לאיסור שאינו בעין כדאמרינן [פסחים ל'] בקדירות בפסח דלישהנהו. ואפילו הכי חיטה הנמצאת בתרנגולת אסור אפילו נמצאת בזפק, דמן יימר דבלעה כשיעור עיכול קודם שחיטה דילמא סמוך לשחיטה בלעה כאשר הקשה החבר, ואין עיכול אלא מחיים דתניא בתוספתא דאהילות [פי"ב] הכלב שאכל בשר המת ונכנס לתוך הבית טהור שכל הבלועים באדם ובבהמה ובעופות ובחיה טהורים הקיאה הבית טמא מת וכגון שלא שהה שיעור עיכול ואם שהה במעיו בעוד שהוא חי [ג' ימים] מעת לעת הבית טהור אם הקיא ובדגים ובעופות כדי שתפול לאור ותשרף, אלמא עיכול מחיים בעינן, ובכל תרנגולת איכא לספוקי שמא לא נתעכלה מחיים. ואפילו אם ברור שלא בלעה סמוך לשחיטה (כיון) [כגון] ששמרה כשיעור שתפול לאור וכו', אפי"ה אין להתירה, דמאן לימא דהלכה כר"ש דאמר כדי שתפול לאור דילמא כר' יהודה בן בתירה הוא דאמר מעת לעת, ופלוגתייהו במשנת אהילות. הילכך רואה אני את דברי החבר שאמר צלל במים אדירים מטעם דלא ידיע אימת בלע לה כדפרישית. אבל מה שאמר מצינו שאין האיסור מתבטל בבלוע כדתנן דג טהור וכו', אין הנידון דומה לראייה דדלמא התם בדלא שהה דדילמא סמוך לצידתו בלעו דלא נתעכל בו מחיים, דהתם טעמא דאסורא לפי שאינו גידולין של טהור אלא מעלמא אתא ביה ובאיסורו עומד משום (ב)דלא שהה שיעור עיכול, אבל אם היה ברור דשהה כשיעור עיכול ל"ה אסור, ומתניתין לאו בעיכולין איירי ומשו"ה לא(ו) איירי ומפליג בהו, (הי"ל) [הילכך] לא מצינו מכל צדדין שום היתר לחיטה הנמצאת בתרנגולת ולא [ב]שום עוף הגדל בבית, שיש לומר סמוך לשחיטה בלעה ולא נתעכל מחיים לדברי רבותינו וזקנינו הראשונים אשר הורו לנו וקבעו לנו הלכה למעשה דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב, והוראתן בכל ישראל פשטה לאיסור, וכ"ש אם נמצאת היכא דליכא למיתלי בזפק דנימא מעלמא קאתי ולא נתעכלה. ושמענו עתה מחדש שחבר אחד בצרפת מורה שחמץ בפסח בין במינו בין שלב"מ בנותן טעם ככל איסורין שבתורה וכר' יוחנן. וחלילה לנו ולכל הבאים אחרינו לשמוע לו, כי ע"ז נאמר ואל תטוש תורת אמך שאין לנו להתיר מה שאסרו הראשונים, ואפילו לא עשו אלא לגדר בעלמא שהחמירו בו בחמץ משאר איסורין משום דחמץ לא בדילי מיניה ושאר איסורין בדילי מינייהו ולא בעי גדר, אין לנו לפרוץ גדרם שפורץ גדר ישכנו נחש, כי גם תורה שלימה מסרו לנו והתורה מהן יצאתה הילכך אין לסור ממשמעתם. ואפילו אם ל"ה כי אם מנהג וחומר שהחמירו עליהם אבות ראשונים, אין לנו לשנות את מנהגם וחומר שקיבלו עליהם. ואפילו אם יבוא אליהו ויאמר, כדאמר [יבמות ק"ב.] אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל, ה"נ אין לנו לשנות המנהג. וכ"ש מנהג שיש בו חומר, כדאמרינן [פסחים נ':] בני בישן נהוג דל"ה אזלי מצור לצידן במעלי שבתא אתו לקמיה דר' יוחנן א"ל אבהתין הוה איפשר להו אנן לא איפשר לן מאי אמר להו כבר קיבלו עליהם אבותיכם שמע בני מוסר אביך וגו', וגם מדאייתרא דהוו אכלו בני ארץ ישראל ובני בבל לא אכלי ליה, ונהגי ביה איסור וכשהיו באים בני א"י לבבל ל"ה אכלי בפניהם. ולא היו רוצים להתיר מה שנהגו בו איסור, כדאמרי' בחולין [צ"א.] ובפסחים [פ"ג:] גיד הנשה שמנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור, אלמא אע"ג דמותר כיון דנהגו בו איסור לא שרינן ליה, ולא עוד אלא שקורא אותם קדושים קדש עצמך במותר לך כדאמרינן גבי שניות מדברי סופרים [יבמות כ'.] איסור קדושה שהן מותרין מה"ת ומרחיקים להו משום קדושה קדש עצמך במותר לך. ה"נ אפילו יהא איסור חמץ גדר ומנהג שנהגו ושגדרו הראשונים, קידוש הוא שקידשו עצמן במותר להן ואין לשנות את מנהגם שקיבלו עליהם כחומר, והחבר שהורה לעצמו הורה, ואסור לשנות לנו מנהג אבותינו, וכ"ש שהיא תורה שלימה שחמץ בפסח במשהו, כדמוכח בהלכות גדולות אמר רבא הילכתא בזמנו בין במינו וכו' ומפרש מדלא יהיב שיעורא למילתיה אלא סתם אמר אסור ש"מ לחומרא אמר כרב במשהו, וכן בהלכות פסוקות נמי הכי איתא, וגם חכמי הדורות שלפנינו כתבו בפיסוקא דרבא במשהו כרב. ואעפ"י שמצא הרב סמך לדבריו בשאלתות דאסור דאמר רבא בנותן טעם, גם חכמים ראשונים ידעו פיסוק שבשאלתות ולא חשו לה ודחו אחת מפני שתים ושלש שפסקו לחומרא, והחמירו בו משום דחמיר איסוריה שהיא בבל יראה ובבל ימצא.
